<h1>ארחות חיים הלכ' סעודה סימן כ"ט</h1>
<h2>דף מב:</h2>
וכן אם היו רוכבין ע"ג בהמה ואמרו נאכל ולא ירדו מעל בהמתם אעפ"י שכל אחד ואחד אוכל מככרו מצטרפין בין לברכת המוציא בין לברכת המזון אם עמדו במקום א' אבל אם היו מהלכין צריכין כל אחד לברך לעצמו. ואם היו אוכלין בשדה מפוזרין ומפורדין אף על פי שהיו אוכלין בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו להם מקום ואוכלין בפיזור אין מצטרפין. ועוד כתב הר"י הזקן כי מה שאמרו הסבו אין לא הסבו לא היא בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות לכל א' וא' שלחן ומפה בפני עצמו על כן צריך הסבה להצטרף אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד ואין להסב כי אם בישיבה מצטרפין ואע"פי שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן בין ברכת המוציא בין ברכת המזון וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל. והר"י מקור' כתב והיכא שלא קבעו מקום לסעודה רק במקרה ישבו שלשתן יחד כל אחד ואחד מברך לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון ואם קבעו מקום א' מברך לכלם וכן אם היו מהלכין בדרך ואמרו ניזיל וניכול נהמא במקום פלוני נתחייבו בזימון. והגיה עליו הר"ף ז"ל ואמר מיהו בתוספות משמע דלדידן הפת קובעת אך כשמהלכין עד שישבו.
